הלור של זאיה
"אי פעם דקרו אותך עם נוצה?"
~ זאיה
קטלנית ומדויקת, זאיה היא בת וסטאיה מהפכנית המנהלת מלחמה אישית להצלת עמה. היא משתמשת בזריזותה, ערמה ונוצותיה החדות כתער כדי לחתוך את כל מי שעומד בדרכה. זאיה נלחמת לצד בן לוויתה ומאהבה, ראקאן, כדי להגן על שבטם ההולך ודועך. ולהחזיר את עמם לגאוותו הישנה.
כילדה, זאיה אהבה להקשיב לאביה כששר את שירי העם העתיקים של גיבורי וסטאיה. המנגינות הרודפות שלחו אותה לזמן קדום ונשכח, כאשר הרוחות רקדו בחופשיות בעולם המוחשי. אך, בכל דור חדש, בני האנוש עברו את הגבול עמוק יותר על תוך השטחים של שבטי הלוטלאן (lhotlan). מסרבת לעמוד מהצד כשבני מינה נעלמים, זאיה התעלמה מחוקי אנשיה ויצאה לנסות ולדבר בהיגיון עם בני האדם.
היא הגיעה לכפרים השוכנים הרבה מעבר לבית עמה המבודד ולמדה עד כמה מעט היא ידעה על העולם החיצון. קבוצה של כפריים עניים התקבצו סביבה, חלקם ניסו לגנוב את נוצותיה כפרס. אחרים היו מפוחדים ממראה המשונה וקראו לרשויות, מכריחים אותה להגן על עצמה. התוקפים למדו מיד על הסכנות של עמידה בדרכה, כאשר היא שיפדה אותם עם נוצותיה הקטלניות.
מיואשת, היא שבה לביתה, רק כדי לגלות ששבטה, כולל אביה, נעלמו ללא סימן. מקדש וסטאייני עתיק טומא ע"י קסם צל לא טבעי, הורס את הקשר לעולם הרוחות. זאיה הרסה את המקדש על מנת לבטל את השחיתות בו. כמעט מיד, קסם זרם בחזרה לאדמות שמסביב. זה היה מחזה מרהיב, אך השבט שלה עדיין לא נמצא.
לאחר שנים בהם עברה בחשאי למחוזות מבוצרים, משאירה מאחוריה שורה של גופות, היא נודעה בשם "העורבת האלימה". היא חיה לבד, ממוקדת אך ורק במשימתה, ולכיוון הצעד הבא בשחרור בני עמה.
אך אז, היא פגשה בבן וסטאיה אחר אשר שינה את חייה לנצח. בעודה נכנסת אל עיר ההר המרוחקת של ולונקו (vlonqo) בחיפוש אחר חפץ וסטאייני גנוב, היא חזתה בקהל בני אדם שצפו בהתרגשות. על הבמה מולם עמד מציג מתייפייף ומצועצע, טווס מוזהב ממשי, השר שירי וסטאיה עתיקים לקהל שנשבה בקסמו. בעודו מסיים את המופע עם טריקים זולים ומרהיבים- כפי שזאיה ראתה אותם- הקהל פרץ וקרא בשמו: "ראקאן." הוא השתחווה לקהל. זאיה קבעה כי הוא ליצן.
זאיה הכריחה עצמה להתעלם מהבדרן, השלימה את משימתה וברחה מהאזור, אשר הייתה חייבת להודות כי היה הרבה יותר קל תודות לליצן שהסיח את דעתם של התושבים.
למרות שנשבעה כי לא תראה את ה"ראקאן" הזה שוב, היא לא הצליחה להוציא אותו מראשה. זה היה רגש מוזר ומסובך. הייתה קלילות בנפשו שהיא מצאה מושך בצורה חמורה.
בעודה עוזבת את העיר, המחשבות המוזרות נשארו איתה, משאירים אותה לרגע מוסחת לאמבוש מקבוצה של רוצחים שכירים. היא קיוותה לקרב, כך שהייתה שמחה ללכלך את נוצותיה בדם. קרב טוב נראה כמו תרופת הנגד המושלמת להסחת הדעת חסרת התועלת הזאת של רגשות לא רצויים.
כלומר, עד שראקאן הגיע בכניסה מרשימה.
זאיה התעקשה כי היא לא זקוקה לעזרה של הוסטאייני הרברבן. ראקאן התעקש שלא אכפת לו- הוא פשוט לא רצה להפסיד את המסיבה. במהלך הקרב, ראקאן הוכיח את עצמו כלא שגרתי, אך אמיץ ויעיל כבן לוויה. הוא זינק ורקד דרך התוקפים שלא יכלו להוריד את העיניים ממנו, מספק לזאיה מספיק זמן להכות אותם בדיוק הרסני.
למרות הפגנותיה, ראקאן המשיך לעקוב אחר זאיה. במהלך הזמן, היא החלה לברך את נוכחותו ולמרות שבהתחלה מיאנה להודות בכך. העולם לא הרגיש שבור ובודד כל כך. הם הפכו לבלתי ניתנים להפרדה, עם התשוקה שלה למטרת העם הווסטאייני שהשפיע גם על רקדן הקרב הרברבן. היא התאימה עצמה לדרכו החופשיה, מנצלת את הכאוס שראקאן יוצר כהסחות דעת מושלמות. יחדיו הם נלחמים כדי לשחרר בחזרה את זרם הקסם של איוניה כדי ששבט הווסטאיה יוכל לשגשג שוב.
