הלור של קיין
שיאדה קיין נלחם עבור מטרתו להגשים את ייעודו, כאחד יחיד מסוגו העוסק בקסמי צללים קטלניים- להוביל יום אחד את מסדר הצללים לעידן של עליונות איונית (Ionian).
קיין אוחז בנועזות את כלי הנשק החי שהוא ר'אאסט הדארקין, לא נרתע מההשחתה המזדחלת לגופו ולנפשו.
יש שתי תוצאות אפשריות:
האחת היא שקיין מצליח לכופף את הכלי על פי רצונו, או שהחרמש בעל הכוונות הזדוניות יכלה אותו בשלמותו, ויסלול את הדרך להשמדה של רונטררה.
הוא נולד בנוקסוס, הוראה אכזרית שיישמו המפקדים של האימפריה גייסה אותו ואחרים כמותו להיות ילדים חיילים בצבא נוקסוס.
חמלה איונית הייתה חולשה שיש לנצלה- הלוחמים שלהם יהססו לפני שיפגעו במי שהם מניחים כחפי פשע. ואם זאת יומו הראשון בקרב היה צפוי להיות גם היום האחרון של קיין, בגלל שהוא קושי יכל להרים את הלהב שניתן לו.
הכוחות הנוקסיאנים הגיעו לפתח נהר איפול. קיין והאחרים לא רצו בכך אבל הם היו כוח החזית שהתעמתו עם הקבוצות הלא מאורגנות של המקומיים שמנסים להגן על ביתם מפני הפולשים.
בעוד שחבריו לנשק הצעירים נטבחו בשדה הקרב או ברחו ממנו, קיין לא הראה יראה. הוא הפיל את החרב הכבדה שניתנה לו וחטף חרמש עזוב, על מנת להתמודד עם האיונים ההמומים בזמן שבו חיילים נוקסיאנים התחילו לאגף אותם.
הקטל היה מזעזע. חוואים, ציידים ואפילו חופן של ואסטאיים, כולם נטבחו ללא טקס קבורה.
יומיים חלפו מהקטל, השמועה נפוצה בכל השטחים הדרומיים, ומסדר הצללים בא לחזות בזירת האימה, מנהיגם זד ידע שאין לאזור חשיבות אסטרטגית. הטבח היה דרך למסור הודעה. לנוקסוס אין רחמים.
הבהוב פלדה תפס את עינו, ילד לא בן יותר מעשר שכב בבוץ מכוון את החרמש השבור שלו אל שליט הצללים, בפרקי אצבעות מדממים, קמוצים מכעס בלבן.
עיניו של הילד הכילו כאב רב שגרמו לו לראות הרבה יותר מבוגר, ועדיין נצצו עם זעם של לוחם קשוח, והעוצמה הפנימית הזאת זה לא משהו שאפשר ללמד.
זד ראה בילד הנטוש, שורד נוקסיאני, כלי נשק שאפשר להשתמש כנגד אלו ששלחו אותו למות שם. המתנקש הושיט את ידו וקיבל את הילד בברכה למסדר הצללים.
מתלמדים בדרך כלל למדו שנים על גבי שנים להלחם עם כלי נשק אחד לפי בחירתם, אבל קיין בחר להתמקצע בכל אחד מהם, הם היו רק מכשירים עבורו, והוא היה הנשק.
הוא ראה בשיריון מעמסה מעיקה, במקום זאת העדיף לעטוף את עצמו בצללים ולקטול את אויביו בהסוואה ובמהירות. ההוצאות להורג המהירות האלה מילוא את לבם של אלו שהיו בעלי מזל לברוח בפחד.
וכשהאגדה של קיין גדלה, כך גם יהירותו. הוא האמין שיום אחד כוחו יגבר על כוחותיו של זד.
ההיבריס הזה הוביל את קיין למבחן הסופי שלו- למצוא את כלי הנשק הדארקיני שגילו באותה תקופה בנוקסוס, על מנת שלא ישתמשו בו כנגד המגנים התשושים של איוניה. הוא קיבל את המשימה לא היסוס, לא מטיל ספקות מדוע הוא זה שנבחר למשימה הזאת.
וכפי שכל מתלמד אחר היה פשוט משמיד את החרמש החי הידוע כר'אאסט, קיין לקח אותו לעצמו.
ההרס החל ברגע שהוא שם את אצבעותיו קרוב מספיק לכלי, נועץ אותם במאבק הרה גורל. ר'אאסט חיכה רבות למארח המושלם שיצטרף לאחוות הדארקין וישלוט בעולם, אבל קיין לא הובס בקלות. הוא חזר לאיוניה בגאווה, בטוח שזד יכתיר אותו כמנהיג החדש של מסדר הצללים.
