הלור של קלד

“!A sane man would run… but I ain’t the runnin’ kind”

Kled~

לוחם חסר פחד כפי שהוא עקשן, קלד הוא גיבור פופולרי בקרב העם הנוקסיאני. ההתגלמות של העוצמה של האומה, הוא אייקון אהוב בקרב חיילי האימפריה, חשוד בעיני הקצינים, ושנוא בקרב האצילים. סיפורים מופרכים כמו "הפרש הגדול" או "הסמל מארשל גנרל העליון" ו- "אדמירל ההר" התחילו עוד כשהאימפריה רק נוסדה. חיילים רבים טוענים שקלד נלחם בכל מסע שהשתתפו בו הליגיונות ושהוא מחזיק בכל תואר צבאי אפשרי, ומעולם לא נסוג מקרב. למרות שהפרטים של שמועות אלו די לא ברורים, חלק אחד מתוך האגדה שלו בלתי ניתן להכחשה: מסתער לתוך הקרב על סקאארל, הלטאה שאי אפשר לסמוך עליה, קלד נלחם על מנת להגן על מה ששלו, ועל מנת לקחת את כל מה שהוא יכול להשיג.

הסיפור הכי מוקדם של קלד מגיע עוד מימיה הראשונים של האמפריה והקרב של דרוגן (Drugne). על הגבעות המאובקות של האדמות הרעות הללו, הליגיון הראשון ברח משבט ברברים. לאחר שהפסידו בשני הקרבות הקודמים שלהם, המוראל של האנשים היה נמוך, הצבא נאלץ לנטוש את האספקה שלו, והם היו במרחק שבוע צעדה מהמוצב הקרוב ביותר.

על הפיקוד של הליגיון הראשון היו ממונים קבוצה של אצילים עשירים מעוטרים בשיריון זהב מבריק. הם היו מודאגים יותר מהמראה שלהם ומהגינונים של אנשים ברמה שלהם מאשר של האנשים שהם פיקדו עליהם. גרוע מזה, המפקדים האלו- למרות שהיו מוצלחים בקרבות טורנירים ובהתנקשויות – לא היו שווים כלום בשדה הקרב. עם שארית הצבא מוקף על ידי כוחות אויב, האצילים הורו לליגיון להסתדר בעיגול הגנתי על מנת לנסות לשאת ולתת בעד חירותם שלהם.

ואז, כאשר שמש הבוקר עלתה, הדמות המסתורית שהיא קלד הופיעה על ראש הגבעה מסתכלת על שדה הקרב. הוא רכב על סקאארל, דארקאלופס (Drakalops) מדברית בת אלמוות. החיה עמדה על 2 רגליים בלבד, האזניים שלה כמו גפיים מתנפנפות מצידי הראש שלה, תלויות כמו בבקשת סליחה, כמו משרת שטבל בטעות את ידיו במרק.

הרוכב הבודד עמד על האוכף. הנשק שלו היה חלוד, השיריון שלו ישן ובגדיו היו מרופטים – אבל כעס בלתי נשלט בער בעין הטובה האחת שלו.

"אני אתן לכם הזדמנות אחת להסתלק מהשטח שלי!" קלד הכריז לעדר הברברים, אבל היורדל (yordle) לא חיכה לתשובה. הוא האיץ בסקאארל וצרח בכעס תוך כדי הסתערות.

נואשים, גוועים ברעב וכועסים על האצילים, הכעס של הליגיון ניצת כמו אבקת שריפה בעקבות היהירות המשוגעת של היורדל. המגוייסים רצו אחרי קלד וסקאארל בעודם קורעים פתח במרכז האויב.

מה שהגיע אחר כך היה מרחץ הדמים הגדול ביותר שהליגיון השתתף בו. ההצלחה הראשונית של מתקפת הפתע רוסקה כאשר הכוחות האחוריים של הברברים פרצה לתוך צידי הליגיון. כאשר הקרב פנה כנגד הנוקסיאנים וחיילי האויב תקפו מכל צד, סקאארל נבהלה, זרקה את קלד, ונטשה את הקרב. כמו הלטאה הפחדנית, גם החיילים הנוקסיאנים הססו. אך במרכז, קלד המשיך להילחם, קוצץ אויבים, בועט בשיניים ונושך פנים.

גופות אויב נערמו מסביב לקלד, ובגדיו היו ספוגים בדם. למרות שהרג בכל מכה של הגרזן הארוך שלו, הוא עדיין נהדף על ידי הכוחות הבלתי נגמרים של הברברים. הוא צרח אתגרים ועלבונות לאויביו. מובן מאליו היה, שהיורדל היה מעדיף למות לפני שהיה נסוג.

אומץ ופחדנות הם מידבקים כמו מגפה, בכל זאת, ולאחר שראו את נחישותו של קלד, הליגיון המשיך להילחם. אפילו סקאארל הפסיק לרוץ והסתובב על מנת לחזות בקרב האחרון של הליגיון.

ואז, בעוד הקו הנוקסיאני נשבר וכוחות האויב מושכים את קלד לאדמה, הדארקאלופס חזרה באומץ הישר לתוך הקו האחורי של הברברים. נושכת ושורטת, החיה צללה האויב עד אשר שחררה את אדונה. עם לטאתו תחתיו, קלד קיבל מרץ מחודש, בעודו הופך לסופה של מוות, ואלה היו הברברים שנשברו וברחו.

למרות שמעטים מהחיילים שרדו, הקרב נגמר בניצחון. השבטים של דרוגן הובסו, ואדמותיהם נוספו לאלה של האימפריה. גופותיהם של האצילים, ושיריונם הטוב, מעולם לא נמצאו.

עם הזמן, רוב הליגיונות האחרים של האימפריה השיגו סיפורים דומים של קלד, שמוכיחים שאף תבוסה היא לא בטוחה בפניה של אומץ משוגע. נאמר שהוא רוכב בכל פעם שהליגיון יוצא למסע, ומשיג לעצמו אדמות וביזה.

רוב הנוקסיאנים מפקפקים באיכות הסיפורים האלו. אבל בכל פעם שהליגיון צועד, סימנים תמיד יכולים להופיע שכשהם מכריזים על כל טריטוריה חדשה "רכושו של קלד".