מערכה ראשונה – חלק שלישי

עיניו של הילד הקטן התרחבו מרוב בהלה בזמן שהובילו אותו לכיוון מגוריו של הקפטן.

אלה היו צרחות הכאב הנוראות שהגיעו מבפנים שגרמו לו לחשוב מחדש. הצעקות שהדהדו ברחבי ספינת המלחמה השחורה והעצומה נשמעו על ידי כל אחד מחברי הצוות של הדד פול (Dead Pool), וזאת הייתה הכוונה.

החובל הראשון, סגנו של הקפטן, עם פניו מלאות הצלקות, הניח את ידו על כתפו של הילד. הם עצרו כשהגיעו אל הדלת. הילד נרתע כששמע את צעקות העינוי שבקעו מבפנים.

"תפסיק לזוז," אמר החובל הראשון. "הקפטן ירצה לשמוע את מה שיש לך להגיד."

הוא דפק על הדלת, שנפתחה רגע לאחר מכן על ידי איש עם קעקועים וצלקות רבות על פניו ולהב גדול קשור לגבו. הילד לא שמע את מה שאמר לחובל הראשון, שכן מבטו היה ממוקד באיש שישב בגבו אליו.

הוא היה איש גדול, הקפטן, בשנותיו האמצעיות. צווארו וכתפיו היו עבים. שרווליו היו מופשלים למעלה, ואמות ידיו היו מכוסות בדם. מעיל גדול היו תלוי על מתלה לידו, יחד עם כובע שחור גדול.

"גאנגפלאנק (Gangplank)," לחש הילד, קולו היה חלש מרוב פחד.

"קפטן, חשבתי שתרצה לשמוע את זה" אמר החובל הראשון.

גאנגפלאנק לא אמר דבר, הוא גם לא הסתובב, הוא היה מרוכז כולו בעבודה. האיש המצולק דחף את הילד קדימה. הילד התקרב אל הקפטן של הדד פול כאילו הוא מתקרב לקצה של צוק. נשמתו האיצה כשהבין על מה הקפטן עובד.

אדם שכב על שולחן העבודה של הקפטן, קשור ברצועות עור. רק ראשו לא היה קשור. הוא הסתכל מצד לצד, מבטו מלא ייאוש, זיעה על פניו.

מבטו של הילד עבר לרגלו השמאלית של האיש. שהעור ממנה נפשט, היה אפשר לראות את העצם. הילד לפתע לא זכר מדוע בא לכאן.

גאנגפלאנק הסתובב והתבונן בילד. עיניו היו קרות כעיניו של כריש. הוא החזיק להב דק ביד אחת, מחזיק אותו כמו מכחול.

"זאת אומנות שלא מעריכים מספיק ילדון," אמר גאנגפלאנק. תשומת ליבו חוזרת אל העבודה. "למעטים יש את הסבלנות לגלף בעצמות בימים האלה. זה לוקח זמן. רואה? לכל חתך יש מטרה."

איכשהו, האיש עוד היה חי. הוא הצליח לדבר. "בבקשה…" הוא התחנן.

"תזכור את זה, ילד," אמר גאנגפלאנק. "לפעמים, אפילו אלה שנאמנים שוכחים לפעמים את מקומם. לפעמים, צריך להזכיר להם. כוח אמיתי קשור לאיך שאחרים רואים אותך. תראה חלש, אפילו לרגע, ואתה מת."

הילד הנהן, הצבע נעלם מפניו.

"עכשיו," הוא אמר. "מה רצית לספר לי?"

"א.. איש" גמגם הילד. "איש ברציפים."

"תמשיך," אמר גאנגפלאנק.

"הוא ניסה להתחבא מהשומרים, אבל אני ראיתי אותו."

"ממ-הממ" רטן גאנגפלאנק, מחזיר את תשומת ליבו לעבודתו.

"תמשיך ילד" אמר החובל הראשון.

"היו לו כמה קלפים ביד. הם זהרו."

גאנגפלאנק קם מכיסאו, כמו טיטאן מהמעמקים.

"תספר לי איפה," הוא אמר.

"ליד המחסן הגדול, זה שליד הצריפים."

פניו של גאנגפלאנק הפכו לאדומים מכעס לרגע, בעודו לוקח את מעילו הגדול וכובעו מהמתלה. עיניו נראו אדומות באור המנורה.

"תן לילד מטבע כסף וארוחה חמה," ציווה הקפטן על החובל הראשון בעודו פונה אל הדלת.

"ותביא את כולם אל הרציפים. יש לנו עבודה לעשות."