גיימינג וכושר- ראיון עם עובד

איגרוף תאילנדי , בשמו, "מואי תאי", הוא אמנות לחימה עתיקת יומין שמקורה בתאילנד. האגרוף התאילנדי פותח על ידי חייליו של המלך במהלך המלחמה כנגד בורמה. בתחילת דרכה פותחה האמנות ללחימה מעל גבו של פיל, אחד מכלי הנשק המרכזיים של צבא תאילנד באותם הימים, כאשר הלוחם אוחז ביד אחת מקל ובשנייה חרב. במשך הזמן הועברה אמנות הלחימה גם לקרקע והמשיכה להתפתח במהלך המלחמה. לא ידוע בוודאות מתי האגרוף התאילנדי החל להתבסס כספורט לחימה להגנה עצמית, אך על פי רישומים וציורים סביר להניח שזה קרה בשנת 1238 לספירה- בסיאם (תאילנד של אז). אגרוף תאילנדי נחשב לספורט של מלכים אשר הם ובניהם למדו והתאמנו בתחום במטרה לחזק את הגוף והנפש ועל ידי כך להיות מלכים טובים יותר. בשנת 1604 שלט בתאילנד המלך נוראיי שאהב מאוד אגרוף תאילנדי והביא להפצתו ולקידומו בכל רחבי תאילנד. האגרוף התאילנדי זכה לפרסום רב כאשר בשנת 1767 עשה המלך התאי שימוש באומנות לחימה זו והרג בעזרתה את  הנסיך הבורמזי . המלך נחשב לגיבור לאומי בתאילנד עד היום. האגרוף התאילנדי הלך והתפשט מדרום מזרח תאילנד לבורמה, סורינאם ולאוס. למואי תאי סוגים רבים של לחימה וסגנונות שונים שהמפורסם בהם הוא קראבי קראבונג שבו לעתים נלחמים גם עם שתי חרבות.

אולי יהיה לך קשה להאמין אבל יש חוקים:
באגרוף תאילנדי מותר הכל. בעצם, כמעט הכול: נגיחה ביריב והכאתו באזור החלציים אסורות ובתחרויות, אף מורדות נקודות על פגיעות מסוג זה. קרב מסתיים לאחר נוק אאוט או לפי החלטת השופט, בדרך כלל לאחר סיום הזמן החוקי. המתמודדים משתמשים במגן שיניים ואשכים כדי להגן על עצמם.

חשבת שאגרוף תאילנדי זה אגרסיבי? תכיר את הבוראן:
מואי בוראן(boran) היא אמנות לחימה להגנה עצמית שקדמה למואי תאי העכשווי. במואי בוראן בשונה מהמואי תאי יש שימוש ב 9 איברי גוף כולל הראש. השיטה פותחה במקורה לא כספורט זירה אלא כאמנות לחימה להגנה עצמית  על ממלכת תאילנד הקדומה-סיאם , מפני האויבים שמסביב ובעיקר כנגד העם הבורמזי שתקף את תאילנד לאורך השנים. שיטת הלחימה במואי בוראן נלקחה מתורות לחימה רבות ומשבטים ואזורים רבים בממלכת סיאם. הלוחמים הבודהיסטים השתמשו במואי בוראן בטקסים הדתיים שלהם ולפני כל קרב או יציאה למלחמה עשו מדיטאציה ורקדו בטקס הרוחני שנקרא "ראם מואי" כהלל לאלים וככבוד לאבות הקדמוניים. מפאת היותה של המואי בוראן שיטה קטלנית במיוחד, אסרה ממשלת תאילנד בשנת 1920 על לימודה וקבעה חוקים חדשים בקרבות הזירה שהיו נהוגים באותה תקופה עד ימינו על מנת להבטיח את בריאות המתאגרפים. התוצאה הייתה שהמואי בוראן נעלמה כמעט כליל. כדי להבין מעט על אכזריות המואי בוראן, מספיק לציין שהלוחמים שעולים לזירה לובשים במקום כפפות אגרוף, חבלי כותנה על כפות הידיים. הזירה אינה תחומה כזירה מערבית, הקרב מתבצע על מזרנים או פרקט. בעבר הרחוק לוחמים היו טובלים את כפות ידיהם המלופפות בשרף עצים ומפזרים סביב זכוכיות על מנת להגביר את הנזק לאויב. במקום המכנסיים הקצרים יש מכנסיים מסורתיים בצבע כחול או אדום. השיטה הבסיסית במואי בוראן כוללת מעין קאטות בדומה לקראטה(mea mai). קרבות ראווה בהופעות שבהן שני לוחמים מראים את יכולותיהם נקראים look mai muay Thai, קרבות זירה אמיתיים נקראים muay kard chick שבשל מסוכנות התרגילים נמנעים הלוחמים ממכות המרפקים והידיים החבושות לפנים. למואי בוראן יש 15 קאטות שבכל קאטה כ- 10 תרגילים. התלמידים במואי בוראן מתקדמים על פי דרגות המסומנות בסרט על הזרוע. מצבע לבן עד אדום שנקרא "פראג'יט"( prajeat) מאדום לבן שזו דרגת מדריך עד צבע זהב הדרגה הכי בכירה יש סרט על הראש שנקרא "מונגקון"(mongkon). מאמן מוסמך נקרא("ארג'ן arjan)" כמו סנסאיי ביפאנית. במואי בוראן יש עוד גרסה נפרדת שבה לאחר שכלי הנשק המסורתיים נופלים או נפגמים הלוחם משתמש באיברי גופו. שיטה מסורתית זו נקראת krabikrabong".
הספורט דיי מוכר בישראל.